תל-אביב התקווה שלא הייתה - סיפורו של הר התקווה
מאת אילן שחורי
שני עצי שקמה מרשימים, שנטעו לפני כ-160 שנה, הם כנראה השריד האחרון כיום לאחד האירועים המרתקים והמרשימים שהתרחשו מצפון ליפו במחצית המאה ה-19 והותירו רישומם לשנים רבות. שני עצי שקמה אלה, עומדים כיום במרכז גבעת הכורכר, שהיא כיום החצר הראשית של בית הספר "שבח מופת" ברחוב המסגר בתל-אביב, מקום בו פעלה חווה חקלאית מסיונרית בשם הר התקווה (Mount Hope) בה היו שותפים משפחות פרוסיות ואמריקאיות שאחד הצאצאים שלהם, היה ג'ון סטיינבק, חתן פרס נובל, שסיפר על חלק מאירועי החווה בספרו המופתי "קדמת עדן".
עשרות התלמידים החדשים שערכו השבוע "מכינה" בשבח מופת לקראת פתיחת שנת הלימודים בסוף השבוע הבא, ומאות מתלמידי בית הספר, שירוצו ויפזזו על שטח האספלט הגדול, המשמש כיום כמגרש הספורט המרכזי של בית הספר, אולי לא יודעים שלפני 156 שנה, שימש שטח זה בדיוק כבריכה הגדולה שספקה מים לחווה החקלאית הגדולה שפעלה במקום. באותה פינה, ליד שני עצמי השקמה העתיקים, היכן שכיום ממוקם אתר הנצחה לשבעת נרצחי הפיגוע בדולפינריום שהיו מתלמידי בית הספר ונר הזיכרון לנופלי בית ספר שבח במלחמות ישראל, היה בעבר בית הקברות של אנשי הר התקווה, בהם קברה והמצבה המרשימה של מנהיגת הקבוצה קלורינדה מיינור, שנעלמה בשנים האחרונות ולפי מספר עדויות מצויה בחצר חווילתו של קבלן בניין בגמלאות תושב רמת השרון.
קלורינדה מיינור, מסיונרית אוונגליסטית מפילדלפיה, היתה חברה בכת של אדוונטיסטים (פרוטסטנטים שומרי שבת) ולאחר שראתה עצמה כהתגלמות המודרנית של "אסתר המקראית", יצאה במאי 1849 למסע ארוך רצוף תלאות לא"י. נועדה עם מיסיונרים אחרים שגם הם כמוה ראו בהגעתם לא"י, עבודת האדמה וסיוע ליהודים דרך לזירוז הגעתו של המשיח ישו. לאחר מספר חודשים שבה לארה"ב לאסוף את חסידיה ולהגיע עמם לארץ הקודם. במקביל לביקורה של קלורינדה מיינור הגיעו ב 1849 לא"י גם קבוצה של פרוטסטנטיים פרוסיים רובם בני משפחת סטיינבק, שלאחר שנתיים בירושלים הגיעו ב 1851 ליפו.
בסוף 1951 חזרה קלורינדה מיינור לא"י ובסופו של דבר התיישבה ביפו. ב 1853 יצרה קשר עם המשפחות הפרוסיות ויחד רכשו חלקת אדמה על גבעת כורכר סמוך לנחל מוסררה (נחל האיילון של היום). החווה שקיבלה את השם הר התקווה החלה לפעול ב 1855. היו בה שורה של מבנים, בריכת אגירת מים ושטחי חקלאות רבים. קלורינדה מיינור התחבבה על יהודי האיזור ובין היתר יצרה קשרים חמים עם רבה של יפו, הרב יהודה הלוי מרגוזה, וסייע לו לרכוש חלקת אדמה סמוכה למוסררה שם הקים עם חסידיו פרדס גדול וזכה לסיוע מקצועי מצידה של הגב' מיינור. ב-6 בנובמבר 1855 בהיותה בת 46, חלתה קלורינדה מיינור נפטרה ונקברה בשטח הר התקווה, וחלק מאנשיה חזרו לארה"ב.
למרות פטירת המנהיגה החווה הצליחה, אך יושביה סבלו רבות ממחלת הקדחת ומהתנכלויות השכנים הערבים מהכפר סלמה ומשבטים בדווים שעברו במקום. שלוש שנים מאוחר יותר הגיע הקץ על המקום. בשעה 10 בלילה, ב-11 בינואר 1858 התנפלו חמישה ערבים על החווה, רצחו את מרבית אנשיה באירוע מזעזע, בהם ראשי החווה ואנסו את הנשים. בלחץ הקונסוליות של ארצות הברית ופרוסיה עצרו השלטונות העותמאנים ארבעה מהתוקפים ודנו אותם למאסר עולם אולם ביוני 1858 עזבו דיירי החווה את ארץ ישראל והיגרו חזרה לארצות הברית. בזה הקיץ הקץ על החווה. בעקבות הידיעות על ההתקפה החליטה קהילת הטמפלרים הגרמנים לדחות בעשר שנים את בואה לארץ-ישראל. שמונה שנים לאחר פירוק היישוב שעל "הר התקווה" הוקמה סמוך ליפו המושבה האמריקאית בראשותו של הכומר ג'ורג' אדמס, אבל רוב מתיישביה נטשו את המקום לאחר פחות משנתיים והמקום נתפס על ידי הטמפלרים ב 1869, שנה לאחר שהגיעו לארץ והקימו בחיפה את ישובם הראשון.
77 שנה לאחר נטישת הר התקווה,ב-1935 הוקמה דרומית לגבעת הכורכר הטראגית, על ידי עובדי עיריית ת"א יוצאי עדות המזרח, ביוזמתו ובמימונו של יהושע ליכטר שכונה חדשה. אלחה החליטו להנציח בשם שכונתם, הלו היא "שכונת התקווה", את סיפור של "הר התקווה". ב-1942 הוביל ישראל רוקח מי שהיה ראש עיריית ת"א באותם ימים להקמת בית ספר מקצועי ראשון בעיר והוא הוקם של שטח הר התקווה. האדריכלית, ג'ניה אוורבוך מתכננת כיכר דיזנגוף, תכננה את בית הספר, שנקרא שבח על שם אחיו של מיכאל פולק התורם לבית הספר. במהלך הבנייה, ערב הקמת הבנייה, אוכלס בית הספר בפליטי קיבוץ רוחמה, נשים וילדים שמצאו במקום מיסתור מהתקפות הערבים.
בשנים האחרונות, לאור תרומות שהגיעו לבית הספר שבח מופת להנצחת חללי הדולפינריום, נפתח בספריית בית הספר מוזיאון מיוחד, המנציח והמביא במלל ובתמונות את הסיפור המופלא והטרגי של מתיישבי "הר התקווה".
אזור |
1 - תל אביב והסביבה, |
מאפייים |
טיול משפחות, |
כולל ארוחת בוקר, |
|