קפלן כפול שניים

בליבה של שכונת עג'מי ביפו, במתחם העוגן, אחד ממקומות המגורים  החדשים והמרהיבים ביותר ביפו וכמובן גם היקרים, הוצב לפני ימים אחדים שלט רחוב חדש.  שם הרחוב במתחם היוקרתי היפואי הוא יעקב קפלן. לא מדובר בקרוב משפחתו של אליעזר קפלן, שעל שמו רחוב מרכזי בקירייה בתל אביב, אלה בארכיאולוג העירוני בתל אביב של תקופת המנדט ושנות המדינה הראשונות, ד"ר יעקב קפלן, שרבים מהאתרי הארכיאולוגיה בתל אביב וסביבתה נתגלו בזכותו ולא רק שם.

אכן, ניתן יהיה מעתה להתבלבל בין שני רחובות קפלן של תל אביב יפו ואני לא מקנא ברשות הדואר בעניין זה. משום מה השלט שהוצב השבוע בעג'מי, לא מסביר כלל במי מדובר, אפילו לא הוסף התואר ד"ר לשמו, אלה רק השם בעברית, אנגלית וערבית, כפי שמחויבים  עתה להיות שלטי הרחובות ביפו.

כותב שורות אלה, החבר בוועדת השמות העירונית זאת הקדנציה השנייה, יזם את קריאת הרחוב על שמו של ד"ר יעקב קפלן בתל אביב. בראשית עבודתי ב"הארץ" ככתב לענייני תל אביב, הכרתי את ד"ר קפלן לראשונה, אי שם  בסוף שנות ה-70, אז שימש ד"ר קפלן כמנהל המוזיאון לתולדות יפו, אותו הים וטיפח, עד שפוטר וסולק מכנותו על ידי רחבעם זאבי "גנדי" שראש העירייה  שלמה להט, צ'יצ' באותם ימים מינה את מקורבו לתפקיד מנכ"ל מוזיאון הארץ, לאחר שאיש לא הסכים להעסיקו.  ד"ר  קפלן נילחם ברחבעם זאב, חשף פגיעות קשות באתרים ארכיאולוגיים שביצע המנכ"ל החדש בשטח מוזיאון הארץ, והעיתון לאנשים חשובים, עוד בתקופתו הטובה בשליטתו של גרשום שוקן, נתן לו באמצעותי סיוע רב.

בוועדת השמות ביקשתי שהרחוב על שמו, ייקרא רחוב הארכיאולוג ד"ר יעקב קפלן. אך החליט מי שהחליט שהשם ארוך מדי, ואפילו את התואר ד"ר השמיטו וחבל.

יעקב קפלן נולד בביאליסטוק שבפולין בשנת 1911, ועלה לארץ-ישראל בגיל 3 עם הוריו, שהתיישבו ביפו. בתל אביב סיים קפלן את בית הספר התיכוני למסחר, ולימים סיים לימודי הנדסה בטכניון. בשנת 1936 הצטרף קפלן במקרה למשלחת החפירות בשייח' אבריק (בית-שערים) בראשות הארכאולוג בנימין מזר, ושם עבד במשך שלוש עונות כמהנדס-מודד. לאחר שפרש מעבודתו בבית-שערים עבד בתור מהנדס במחנות הצבא הבריטיים בדרום הארץ. במשך כל אותה תקופה שמר על קשר עם מזר וחבריו והמשיך לגלות עניין בארכאולוגיה. קפלן אגר מידע, סייר באתרים עתיקים וליקט ממצאים ארכאולוגיים, שלימים יגיעו לפרסומיו הראשונים (כגון זיהויו של “כלי המחבצה” הכאלקוליתי).

ב-1948 שב קפלן לעבודה בתחום הארכאולוגיה והצטרף למשלחת בראשות פרופ' מזר שחפרה בתל קסילה. תוך כדי עבודתו זו התוודע קפלן להרס אתרים עתיקים בצפונה המתפתח של תל אביב, והחל מינואר 1950 נרתם להצלתם בסיועו של ראש העיר דאז, ישראל רוקח. כך החל להתפתח מפעל חייו של קפלן: המחקר הארכאולוגי של תל אביב-יפו, ששיאיו החפירות בתל של יפו והקמתו של מוזיאון לעתיקות תל אביב-יפו. במהלך מפעל זה הפכו רחובות, שכונות, גנים, מתקנים ועצמים גאוגרפיים לשמות נרדפים לאתרים ארכאולוגים, ובחלקם הם משמשים עד היום אבני-דרך בתולדות המחקר הארכאולוגי הפרוטו-היסטורי של ארץ-ישראל: רחוב הבשן, רחוב ז'בוטינסקי, גבעת בית-המטבחיים. בעבודתו של קפלן בראשית שנות החמישים חברו יחדיו ידע עיוני רב, מאגר גדול של נתונים שהעלו כישוריו הטכניים כמהנדס וחדות האבחנה הסטרטיגרפית שבה ניחן.

רישומו של קפלן בארכאולוגיה הישראלית ניכר בייחוד בשנות החמישים והשישים, כמו למשל מחקריו על הקרמיקה של התקופה הנאוליתית והתקופה הכלקולותית וכן גיבושה של גישה משווה בפירוש ממצאיו בשדה, שמהם צמח הדוקטורט שלו, אשר הוגש בשנת 1954 לסנאט האוניברסיטה העברית בירושלים. מלבד פיתוחו וניהולו של המוזיאון לעתיקות תל אביב-יפו, הסקרים, חפירות ההצלה והחפירות היזומות באזור תל אביב-יפו, הוליכוהו מחקריו גם מחוץ לאזור תל אביב-יפו – למן המעקב אחר תחומי תפוצתה ומקורותיה של התרבות הכלקוליתית הקדומה, שאותה זיהה לראשונה באתר ואדי רבה ליד ראש העין. התרבות נמצאה מתחת לשכבה כלקולית ע'סולית; קפלן כינה את התרבות בשם “תרבות ואדי רבה” (חלק מהחוקרים מיחסים תרבות זאת לנאולית קרמי מאוחר). דרך חפירותיו בתלוליות בטש שבנחל שורק, ועד למרגלות תל אבל בית מעכה שליד כפר גלעדי. מחקריו על ביצוריה של יפו הביאו את קפלן לחפור בסוללות העפר מתקופות הברזל והברונזה ביבנה-ים ובאשדוד-ים ולגבש תפיסה כוללת על הביצורים של תקופת הברונזה התיכונה ומקורותיה.

קפלן נמנה עם דור הארכאולוגים אשר בעקבות תגליותיהם באתרים מתקופות שונות התמודדו בהתלהבות עם מגוון רחב של נושאים שנקרו בדרכם. כך, למשל, תרם לגאוגרפיה ההיסטורית של ההתיישבות היהודית והשומרונית במישור החוף בתקופה הרומית הביזאנטית ולידיעותינו על תולדות הבנייה בתקופה המוסלמית ברמלה.

אחד הספרים החשובים שכתב ובו ריכז את מימצאי מהעיר תל אביב הוא "הארכאולוגיה וההיסטוריה של תל אביב-יפו: מהימים הקדומים ביותר עד התקופה הערבית, שיצא לאור ב-1959 בהוצאת מסדה.

קובי לידרמן הוא סוחר במטבעות עתיקות, דור שני לחנות מקסימה ברחוב בן יהודה, ובזמנו הפנוי הוא היסטוריון חובב שאוהב לכתוב פכים מההיסטוריה של ארץ ישראל, המופיעים באתר האינטרנט של החנות. לפני מספר שנים הביא קובי לידרמן, מאמר שכתב  הארכיאולוג פרופ' רם גופנא, קרוב משפחתו של ד"ר יעקב קפלן, וביתו של קפלן, דינה בר-לב גם הוסיפה מזכרונותיה. הנה המאמר במלואו.

 משפחת נחמן בן פלטיאל (1) דב הכהן מביאלסטוק ובריסק שבפולין.

סבי ,נחמן קפלן, נולד בשנת 1850 בקירוב, כנראה בבריסק (ברסט ליטובסק )(2)שבפולין.אינו יודעים מתי התיישב בביאלסטוק (לשעבר ברוסיה הלבנה וכיום בפולין.)הוא נשא את אשתו הראשונה דבורה ב-1870 בקירוב ועסק בחכירת יערות. נחמן קפלן עלה לארץ  עם משפחתו בפעם הראשונה ב-1889 בגל העליה מרוסיה של שנות השמונים שנקרא עליית טיומקין.

אבי סיפר לי לא אחת שאביו הושפע מנאומיו של הרב מוהליבר  בהם סיפר על רשמיו העמוקים מביקורו בא"י. זרז נוסף לעליה (איני יודעת אם הדבר קרה  לפני העליה הראשונה או השניה שלו ) היה פוגרום בביאלסטוק(4). המשפחה ישבה במרתף סגור מספר ימים  מפחד הקוזקים. הצעירה בבנותיו, בת שלוש או ארבע,ברחה החוצה. האב המבוהל השיגה והחזיר אותה למרתף ואז גמלה בליבו ההחלטה לעלות.גם זאת סיפר לי אבי.

נחמן קפלן הגיע ליפו והתכוון להתיישב בחדרה על אדמה שנרכשה עבורו בביצות ברכת עתה, שם קיווה למצוא יערות ,אך נסוג מן הרעיון. בהיותו ביפו השיא את בתו בתיה, לגרשון לוין, פועל מרחובות שזה אך נוסדה. אשתו של נחמן קפלן, דבורה, נפטרה בלידה בהיות בתו הצעירה אלקה –פעוטה. אין מידע על שנת ומקום הולדתה של דבורה. לאחר תם ימי האבל על אשתו ,חזר לביאלסטוק.

בשנת 1895 בקירוב, נשא לאשה את צביה בת משה יעקב ולאה פרידמן. היא ילדה לו כעשרה או שנים עשר ילדים, שרובם נפטרו בינקותם או ילדותם. ארבעה נותרו בחיים: אפרים, דבורה,יוסף ויעקב. באוגוסט 1914   הגיעה המשפחה לארץ. הספינה עזבה את אודסה ביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה(28.7.1914). אבי היה אז בן פחות משלוש. כל חייו זכר את שדות התבואה הצהובים של רוסיה הלבנה ואוקראינה שראה מחלון הרכבת.   המשפחה הפליגה ליפו מאודסה דרך נמלי קושטא(איסטנבול) וביירות.

נחמן קפלן התיישב ב"אוהל משה",בין יפו לתל-אביב, והקים מחלבה. לפני שעלה שנית,ביקש ללמוד מקצוע ובחר בחלבנות. את המקצוע למד ברובע הגרמני בביאלסטוק. ב-1917,לקראת תם המלחמה,עם התקדמות הבריטים צפונה, גרשו השלטונות הטורקיים את יהודי תל-אביב. ההורים ושני בניהם הצעירים, יוסף (בן 8) ויעקב (בן 7) ,גורשו לצפת. אפרים הבכור שלמד במקווה-ישראל נשאר שם, והבת דבורה שהתה אצל אלקה (אחותה למחצה) בראשון-לציון.

ימים ספורים לפני מותו סיפר לי אבי כמה קשה היה הגירוש למשפחה חסרת האמצעים. המוני גולים מילאו את הרובע היהודי של צפת עד אפס מקום.משפחת קפלן שוכנה במרתף קטן וטחוב. בצפת פרצה מגפת טיפוס. מי שהובל לבית החולים לא שב יותר. סבתי צביה חשה ברע והובלה לבית החולים. הילדים נשארו עם אביהם המיואש וחסר האונים במרתף. כאשר סבתי נכנסה לבית החולים פגש בה רופא תל-אביבי שהכירה. לשאלתו ענתה שהיא חולה ,כנראה בטיפוס. הרופא בדק אותה ופקד עליה לחזור מיד לביתה,פן תדבק במחלה הקשה בבית החולים הצפוף והמזוהם.היא היתה "רק" מצוננת.עם שובה למרתף מצאה את בעלה מתכונן לשבת עליה "שבעה". אבי התקשה לכבוש את בכיו כשתיאר את שמחתו של אביו עקב ה"נס" שאירע לו.

לאחר ששהתה בצפת למעלה משנה, יצאה המשפחה לחיפה באוגוסט 1918. הטורקים עדיין שלטו בצפון הארץ. רם מצא בארכיון ההסטורי של עירית תל-אביב שני מכתבים מטעם "ועד ההגירה" בטבריה שהתיר לנחמן קפלן לעזוב את צפת כדי לנסות להתפרנס בחיפה, ואף צייד אותו ב- 60 פרנק ובכמות קמח לשבוע ימים.(5) בסתיו 1918 שבה המשפחה ליפו והמחלבה נפתחה מחדש. נחמן קפלן נפטר כבן 73 בתאריך 9.9.21, כ' אלול תרפ"א בבית החולים "שערי צדק" ונקבר בחלקת הפרושים שבהר הזיתים(6). על מצבתו חקוקה הכתובת :" פ"נ נחמן בן דב הכהן מביאלסטוק, כ' אלול התרפ"א". לדברי אבי היה אביו איש תמים שהתגאה בהיותו כהן.הוא התעקש להנתח ולהסיר מגופו פגם (טחורים) כדי שיהיה טהור לשרת בבית המקדש.

צביה קפלן בת לאה (לבית בלוך) ומשה יעקב פרידמן.

סבתי, אשתו השניה של נחמן קפלן, נולדה ,כנראה, ב-1872 בכפר קטן מאוד ליד ביאלסטוק שכן נאמר עליה ועל אמה ש"באו מן היער". היא נישאה לנחמן קפלן בשנת 1895 בקירוב. אמה חייתה עמם. כפי שנאמר לעיל ילדה לבעלה יותר מעשרה ילדים שרק ארבעה מהם נותרו בחיים.היא נהגה להזכיר אחד מן הילדים שנפטרו בשם יצחק'לה.

את החלב למחלבה שהקימה עם בעלה נהגה לקנות ברפתות הטמפלרים של שרונה, כיום-הקריה בתל-אביב בגלל איכותו ונקיונו. לאחר פטירתו של בעלה נחמן, נישאה בשנת 1922 ליוסף גלמן שהיה פועל במחלבה.הם עברו לתל-אביב ופתחו מחלבה-מסעדה ברחוב שיינקין, סמוך לרחוב אלנבי.לאחר שנים מספר מסרו אותה להרשל(צבי) פרידמן, בן אחיה של סבתי שהגיע  בעזרתה לארץ בשנת 1926 .

סבתי וגלמן רכשו ביולי 1924 מגרש ברחוב בן יהודה (בשכונת תל-נורדוי) מאדם בשם דויד אוורבוך. מגרש זה שמספרו היה 88 ,הוחלף על ידם במגרש מספר 53 א' שברחוב בן יהודה 39 פינת רחוב בוגרשוב 8 . סבתי וגלמן בנו בו בית בן קומה אחת(7) (8)ופתחו בו גם מחלבה-מסעדה.בשנת 1935הוסיפו לבית קומה שניה. במרתף המשיכו לייצר מוצרי חלב. המסעדה שכנה בחזית הבית.נהגי קואופרטיב "מעביר" (לימים חברת "דן") נהגו לאכול בה. בראשית שנות השלושים שבתו המחלבה והמסעדה, אך בסוף אותו עשור פתחו השניים מסעדה גדולה יותר שנסגרה סופית לאחר זמן לא רב.הבנין עומד עד היום (שנת 2011).לאחר ההפצצה האוירית האיטלקית על תל-אביב ב-9.9.40,מכרה צביה קפלן את הבית בחיפזון ועברה לגור בשדרות הטייס שברמת-גן. אני, שנולדתי בשנת1941, הכרתי רק את הבית הזה, ומעולם לא הייתי בבית שברחוב בן יהודה. אולם רם ,שגר עם אמו ברחוב סירקין  שבקרבת מקום,נהג לשחק שם עם אחיו הבכור אורי, וזוכר לילות סדר וערבי חג אחרים בבית הסבתא.     ב-18.5.48, ארבע ימים לאחר הכרזת העצמאות, לקחה אותי אמי לבקר את סבתי ברמת-גן. לפתע שמענו רעשים רחוקים של התפוצצויות. יצאנו לחצר שממנה ניתן היה באותם הימים לראות כמעט את כל תל-אביב וראינו מספר מטוסים שגודלם כזבובים חגים מעל התחנה המרכזית (הישנה,כמובן). סבתי החלה לבכות ולקרוא ליוסף (גלמן,בעלה השני) שניסה להרגיעה. בדיעבד התברר  כמה קשה היתה הטראומה של ההפצצה האיטלקית בשנת 1940 ממנה נמלטה לרמת-גן.

סבתי היתה גבוהה (כאמה),קשוחה ,חרוצה ,בעלת מענה לשון חריף וחוש הומור. גם בתל-אביב וגם ברמת-גן היו לה חברות ושכנות שאהבו אותה וביקשו את קרבתה. אורח חייה היה מסורתי.היא נהגה לקרוא ב"צאינה וראינה" שראיתיו בילדותי מונח על שולחן עגול קטן בחדרון האחורי בבית שברמת-גן ולידו ספר "תחינות" וסידור(9).שנים רבות קודם לכן,בבית שברחוב בן-יהודה, נהגה סבתא להקריא בקול מן ה-"צאינה וראינה" וה"תחנונים"כשמסביבה חברותיה שלא ידעו קרוא וכתוב . אבי אהב להאזין בקרבת מקום כי החברות חזרו אחריה בקול ומכיוון שלא הבינו את הכתוב ,עיוותו את המילים תוך הפיכתן לביטויים מגוחכים באידיש. הכל נאמר בקול בוכים ,כי קבוצת הנשים התייחסה לענין ברצינות רבה. כך הפכה ההקראה למן בידור עבור אבי.

אמה של צביה קפלן, סבתו של אבי- לאה פרידמן לבית בלוך,חייתה בבית בתה . היא נפטרה בסוף שנות העשרים בבית ברחוב בן-יהודה פינת בוגרשוב, ונקברה בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור קרוב מאד לבית שבו חייתה עם בתה.אבי ידע, כמובן, את מקום קברה ופקד אותו אם כי לא לעיתים קרובות.בשנת 1986 גילה לתדהמתו שהקבר נעלם ומישהו אחר קבור באותו המקום. הקבורה היתה עדין רשומה בספרי ה"חברה קדישא".במשרדי החברה הובטח לאבי שהעניין ייחקר. גם רישום זה "נעלם" כעבור זמן מה.אבי פנה למשרד הפנים וניסה לפחות להוציא תעודת פטירה. בקשתו סורבה כי המשרד לא הוציא תעודות פטירה לנפטרים מתקופת המנדט, כנראה בשל הטרחה שהיתה כרוכה בכך. לאחר פטירת אמי מצאתי את ההתכתבות וניסיתי את מזלי במשרד הפנים,שם הודיעוני שספרי הפטירה מתקופת המנדט נמצאים בגנזך המדינה ..בתשובה לפניה כתובה,סירב הממונה על "חוק חופש המידע" לחפש ב"גנזך ההורדות" (כך נקראים ספרי הפטירה) וטען כי ניתן לחייבו לעשות זאת רק בעזרת צו בית משפט.ולזה קוראים אצלנו "חוק חופש המידע"(10).                              סבתו של אבי,כבתה, ידעה גם היא קרוא וכתוב ביידיש ואף בעברית. היא נהגה לומר לאבי: "קוראים לי לאה כי לעולמים אחיה". את תצלומה היחיד (11)מצאתי במעטפה חומה לאחר פטירת אמי בשנת 2000 יחד עם תצלום של כל משפחת קפלן:נחמן, צביה והילדים: אפרים,דבורה,יוסף ואבי-יעקב. נראה לי שתמונת המשפחה צולמה כשנה או שנתיים לאחר הגירוש. בצידה השני של תמונת לאה פרידמן לא נכתב דבר,אבל הפנים והאף נראו לי מוכרים וכן גם קומתה הגבוהה.היא עומדת בשיכול ידים לפני שער עץ פשוט שמצידיו אין גדר ומאחוריה קיר אבני כורכר.שמלתה הכהה והסגורה והמטפחת המהודקת לראשה מעידים כי לפנינו אשה שומרת מסורת. מעט משערה השב מסורק הצידה בקפידה. לפתע הבנתי כי זו תמונתה של מומה (כך קראה לה דודתי אלקה)-סבתא של אבי.התמונה צולמה כנראה במצלמת הבוקס הקטנה והפרימיטיבית של אבי שהיתה מצלמתו הראשונה (12) . הצילומים שנעשו במצלמה זו היו קטנים מאד. כשסיפרתי לרם על המציאה,אישר שזו אכן לאה פרידמן ,סבתא רבתא של שנינו. התמונה היתה שנים רבות אצל נכדתה של אלקה , אחותו למחצה של אבי ,גילה.רם חיפש אותה באלבום של גילה ומצא רק מקום ריק .התברר שאבי הקדים אותו והחזיר לעצמו את התמונה (13).

ידוע על כמה קרובים נוספים של צביה קפלן.בנוסף לאחיה ,אביו של צבי פרידמן הנזכר לעיל, היתה לה אחות שהיגרה מפולין לארה"ב ונישאה לאדם בשם שר. הם התגוררו בלוס-אנגלס והתפרנסו מהשכרת בתים. אחות זו ביקרה בארץ עם בעלה ובתה הנכה בסוף שנןת השלושים(14).                   צבי פרידמן ,שעלה לארץ בסיועה של דודתו צביה בשנת 1926,עבד תחילה במחלבה ברחוב שיינקין.אחר כך שלח ידו בפרנסות שונות אבל כשל בעסקיו,ובסיועו של אבי התקבל לצבא הבריטי כעובד אזרח.אחרי קום המדינה עבד שנים רבות במחנות צה"ל ובתה"ל. נישא לזמרת ידועה בשם אמה טאובר. שני בניו הם עמוס ויקותיאל ערן.עמוס ערן היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין.

סבתי נפטרה בשנת 1958 בקרית שאול ולצידה קבור יוסף גלמן, בעלה השני.על מצבות שניהם מתחת לשמותיהם ולתאריכי פטירתם, ישנם גילופים זהים -העתקים של החריטה על משקולת העופרת שאבי מצא ליד אשדוד, עוד בהיותו מהנדס בנין חובב ארכיאולוגיה : עיגול ובתוכו מנורת שבעת הקנים .מימינה –שופר ומשמאלה-לולב. סמל זהה נמצא על מצבתם של הורי. הראשונה שעל מצבתה נחרט הסמל היא אחותו של אבי- דבורה , שנפטרה בשנת 1946  וקבורה בבית העלמין בגבעת רמ"בם (14) .

כשנולדתי,סבתי התגוררה כבר ברמת-גן ונהגה לבא מדי פעם לבקר את הורי ואותי בדירה ברחוב שלום-עליכם 52  בתל-אביב.הנסיעה היתה ארוכה ומייגעת לכן נהגה סבתא להישאר לישון על הספה שבחדר הילדים,להתעורר ,כדרכה (כראה היה זה הרגל מימי המחלבה), בארבע או חמש לפנות בוקר ולצאת לדרך באוטובוס הראשון.                    אמי סיפרה לי שבהיותי כבת שנה וחצי (כבדת תנועה וכמעט לא מדברת) התעוררתי, נעמדתי במיטת התינוקות והתבוננתי בה בהתלבשה. לפתע אמרתי:"ממה'לה ,חושך!" כלומר: "מדוע את מתלבשת באישון לילה?"  ממה'לה(15) פרצה בזעקות ביידיש: "הילדה מדברת" . הורי התעוררו בבהלה וכנראה גם השכנים.

הייתי צעירת נכדיה והיא אהבה אותי מאד. לפעמים התארחתי בבית ברמת-גן ללילה אחד או שניים. בפעם האחרונה שראיתיה שכבה במסדרון בבית –החולים "הדסה" (ברחוב בלפור בתל-אביב) ימים ספורים לפני פטירתה.

ילדי נחמן בן פלטיאל דב הכהן קפלן מאשתו הראשונה – דבורה:

מנדל

לאחר שחזר עם המשפחה מארץ ישראל לביאלסטוק, סייע בפרנסתה עד שנשלח על-ידי אביו למצוא כלה ונדוניה הולמת אצל משפחה מסויימת בבריסק. על פי סיפורה של בתו אלקה הוא הגיע לבריסק,נכנס לבית המשפחה ההיא ומצא שם בנות גסות רוח המגדפות זו את זו.הוא נרתע מיד, עזב את הבית ועלה על הרכבת על מנת לחזור לביא לסטוק. מאחר שהיה זה בערב שבת, ירד מן הרכבת ליד העיירה וולצ'ין (כ-35 ק"מ מצפון לבריסק),שם התגוררו דודותיו. בוולצ'ין גשא לאישה את נחמה לבית קרקוב ונולדו לו שישה ילדים (סדר הגילים המדוייק אינו ידוע): משה,יעקב,רבקה, דויד, ביילה, צבי.מאחר שגרם מפח נפש לאביו על שלא מצא זיווג בבריסק,לא הגיע האב לחתונה. מנדל חי בוולצ'ין ועסק במסחר בדים עד שנספה בשואה בשנת 1942 יחד עם משפחות בנותיו צביה וביילה. אשתו נפטרה לפני המלחמה. בנו יעקב עלה לארץ ישראל בראשית שנות השלושים. בנו משה היגר לארגנטינה ועלה לארץ בשנת 1935. למשה קפלן (מחבצלת שליד רחובות), היו שני בנים. אחד נפטר והשני הוא ישי קפלן (ראה עץ המשפחה). שנים מילדיו של מנדל קפלן ,דויד ופרידה –ריבה ,הגרו לארגנטינה לפני המלחמה ונשארו שם. נכדתו, ד"ר גליה אוסטרובסקי , בתה של פרידה –ריבה,עלתה לארץ מארגנטינה ומתגוררת בגבעתיים ,ברחוב משמר-הירדן.

בתיה-גולדי

נולדה בבריסק (ברסט-ליטובסק) בשנת 1873. הגיעה עם משפחתה לארץ-ישראל בשנת 1891 מביאלסטוק ונישאה באותה שנה ברחובות לגרשון לוין (נולד בעיירה וולוז'ין בשנת 1865).(16) בתחילה היה פועל, ולימים הפך ליינן הראשי של "כרמל מזרחי. חתונתם הייתה הראשונה שנערכה ברחובות ברוב עם. הם התגוררו בראשון-לציון שנים אחדות, שם עבד גרשון ביקב ושם נולד בנם היחיד משה בשנת 1896 .לאחר מכן חזרו להתגורר ברחובות. בנם היה פרדסן. הוא נישא לבת אחת ממשפחות הראשונים: מיכל חרל"פ. נפטר בשנת 1960. בתיה נפטרה בשנת 1934 וגרשון בשנת 1939.שניהם קבורים בבית הקברות הישן של רחובות.

רוזה

היגרה מביאלסטוק ללונדון ושם נישאה. עקרה לארצות הברית והקימה משפחה. רוזה ביקרה בישראל שנת 1950 והתארחה בבית אחותה אלקה וקסלר בראשון לציון. היא ואחיה נתנאל שהו אז יחד בארץ. הם התארחו בביתנו ברחוב שלום-עליכם 52. מביקור זה נותרו כמה תצלומים שצולמו על-ידי אבי (17).

נתנאל

היגר מביאלסטוק לאנגליה והקים משפחה.היו לו שלושה בנים. עבד כפועל בתעשיית הבגדים. ביקר בישראל בשנת 1950 יחד עם אחותו רוזה מארצות הברית.. זכר את שהותה של משפחתו בארץ ישראל בשנת 1891 ואת ימיה הראשונים של המושבה רחובות בשמה הערבי "דוראן". ביקר שוב בארץ בשנות השישים.אבי ואני נסענו לנתניה לפגוש אותו. נפטר באנגליה.

פלטה

הגיעה עם המשפחה מביאלסטוק. נישאה לאדם בשם בלומנקופף. התגוררה ברחובות , נפטרה ונקברה שם.בתה שלחה יד בנפשה לאחר אהבה נכזבת ונקברה ליד הגדר בבית הקברות היהודי הישן ביפו. אבי חיפש את הקבר אך לא מצאו.

  אלקה-שיינה

נולדה בביאלסטוק כנראה בשנת 1892. ונפטרה בראשון-לציון בשנת 1978. אלקה נולדה לאחר שובה של המשפחה מן הניסיון הכושל להשתקע בארץ בשנת 1891.התייתמה מאמה בהיותה פעוטה. נסעה לארץ-ישראל אל אחותה בתיה ברחובות ונישאה בשנת 1909 לאהרון וקסלר מראשון-לציון (נולד בשנת 1885 ברומניה ונפטר בשנת 1955 בראשון-לציון). ילדיהם:יוסף ודבורה (בולה).גילה ,שאותה הזכרתי לעיל בקשר לתצלומה היחיד של אם סבתי לאה פרידמן ,היא בתה של בולה.

ילדי נחמן בן פלטיאל דב הכהן קפלן מאשתו השנייה- צביה לבית פרידמן.

אפרים

נולד בח' באייר תר"ס,1900 בביאלסטוק. עלה לארץ בגיל ארבע-עשרה עם משפחתו באוגוסט 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. למד בבית-הספר החקלאי "מקווה ישראל" מדצמבר 1914 עד אפריל 1918. היה חבר במפלגת "אחדות העבודה" בזמן שעבד ביקבי ראשון-לציון ורחובות בשנים 1919-1921.                                                                                                                         משנת 1920 עד פטירתו עבד במשרדי הדואר של ממשלת המנדט, תחילה ביפו (במתחם התחנה של ימינו) ולאחר מכן בתל-אביב.תפקידו האחרון היה מזכיר הדואר של תל-אביב. בשנת 1923 בנה את ביתו בשכונת "תל-נורדוי" בתל-אביב ברחוב סירקין 18. בשנת 1924 הצטרף לאגודת חובבי שפת אספרנטו (18).בשנת 1925 נשא לאישה את רבקה לוריא , ילידת אוקראינה (נפטרה בשנת 1984). בניו: אורי ורם. אפרים קפלן נפטר בבית-החולים "שערי צדק" בירושלים בי"ד חשון,תרצ"ב (25 באוקטובר 1931) לאחר ניתוח. נקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.

דבורה

נולדה בביאלסטוק בשנת 1904 ונפטרה ברמת-גן בשנת 1946. עלתה עם משפחתה לארץ-ישראל בשנת 1914. למדה בבית המדרש למורות וגננות בנווה-צדק והוסמכה לגננת. בשנת 1924 נשלחה מטעם הוועד הלאומי להורות בגן ילדים בסלוניקי שביוון ושהתה שם כשנה,עד יוני 1925. לאחר שובה הקימה גן ילדים בתל-אביב. נישאה ב-9 לפברואר 1928 לאריה וינברג, יליד נווה –שלום שליד יפו.בוגר "הגמנסיה העברית" בירושלים. ממנהלי בנק אפ"ק ,Anglo-Palestinian Company(לימים "בנק לאומי") וסופר שחתם בשם העט אהוד יורם. משנת 1935 ועד פטירתה בשנת 1946 התגוררה דבורה עם משפחתה ברמת-גן. ילדיה : אהוד, שנפטר ממחלה בשנת        ויורם. דבורה נקברה בבית הקברות בנחלת יצחק.

יוסף

נולד בשנת 1908 בביאלסטוק ונפטר בכ"ד טבת 1930 בתל-אביב. עלה עם משפחתו לארץ בשנת 1914. נפצע ברגלו בעת משחק כדורגל ורגלו נקטעה בשל נמק, שהביא למותו לאחר שנים אחדות. נקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.על קברו נחקק: "בני הבחור יוסף בן נחמן הכהן קפלן נפ כד טבת תרצ ת נ צ ב ה.

  יעקב קפלן

אבי נולד בערב סוכות,י"ד תשרי תרע"ב,6.10.1911 בביאלסטוק שבפולין ונפטר ב-ט' ניסן תשמ"ט, 14.4.1989.

הוא הגיע עם משפחתו לא"י בתחילת אוגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (ראה: נחמן הכהן קפלן).בגיל ארבע למד בתלמוד תורה בנווה צדק,שם התגוררה משפחתו.לאחר מכן למד בבית-הספר הדתי לבנים " תחכמוני" ,סיים את בית הספר התיכון למסחר  )לימים "גאולה") ועבד זמן מה במשרד עורכי דין. למד הנדסה אזרחית (בניין) בטכניון בחיפה והוסמך בשנת 1936.

אבי היה צעיר בניה של סבתי (אחד מארבעה שנותרו בחיים מתוך יותר מעשרה) .היא היתה עסוקה ביצור מוצרי חלב ומכירתם. אביו נפטר כשהיה בן עשר. לדבריו, לא היה לאמו ולבעלה השני,גלמן, פנאי לטפל בו ולהשגיח על לימודיו. הוא נהג לפגוש בשפת הים ילדים יהודים וערבים ,הרבה לשחק בכדורגל וגידל בעלי חיים. בהדרגה קנה לעצמו ידע טוב בשפה הערבית המדוברת.

בהיותו תלמיד הטכניון הצטרף לחוג המשוטטים (19) וטייל עם החברים שרכש תוך כדי לימודיו לפטרה,ים המלח ,נחל ארנון ,נהריים ,ועוד.ישנם באלבומי המשפחה תצלומים רבים שצולמו בטיולים אלה.

אבי התקשה לממן את לימודיו ומגוריו בחיפה , לכן עבד בבניין והתגורר בעיקר בדירות מרתף. הוא חלה במה שכונה אז " אסתמה" ,אך התקפים אלה עברו לאחר שסיים את הלימודים.

עם תום לימודיו בטכניון, בקיץ 1936, הצטרף במקרה למשלחת החפירות הארכיאולוגיות בבית-שערים )שייח' אבריק) כמודד ומהנדס,למשך שלוש עונות,כלומר: עד סוף שנת 1939.עבודה זו הזדמנה לו כשהמודד הקודם ,שהיה אח של אחד מחבריו, חלה בקדחת מערות. חלק ממערות הקבורה בבית שערים היו גלויות ושימשו מחסה לרועים בדווים ולצאנם. מאז , כבשה הארכיאולוגיה את ליבו והוא הפך לחובב נלהב.

בשנת 1939 התקבל לעבודה בצבא הבריטי כמהנדס בינוי במחנות בדרום הארץ שהיה צורך להגדילם עם פרוץ המלחמה. הוא פיקח,בין השאר, גם על עבודתם של פועלי בניין ערבים. בגלל ידיעת השפה הערבית, היה בין הבודדים שיצרו איתם קשר טוב. כאשר נולדתי הצטערו מאוד שלא נולד לו בן והחלו לקרוא לו "אבו איסחק" כדי להציל את כבודו. נגרי הבניין שבהם נהגו להכין עבורי מדי פעם צעצועים משאריות עץ,כגון: הגה, שולחן וכיסא קטנים,עגלת בובות, וכו'.

במשך כל אותה תקופה (עד 1948) שמר אבי על קשריו עם הארכיאולוגים שהכיר בשייח' אבריק ובעיקר עם ד"ר בנימין מייזלר (לימים:מזר) שעמד בראש משלחת החופרים ,עמו הרבה להתכתב. הוא סייר באתרים עתיקים,ליקט ממצאים,ואגר מידע. פרסומיו הראשונים נגעו לממצאים אלה .

אחד הממצאים היה כלי כלקוליתי שבור ומשונה מאוד : מעין כד בצורת ביצה גדולה השוכבת על צידה,כשצווארו של כד זה נמצא בצידה השני. בקצוות הביצה שתי ידיות תליה קטנות. אבי זיהה את החפץ המשונה ככלי לחביצת חמאה.הכלי דמה מאוד לנאדות עורות העיזים התלויים בקצוותיהם מחצובות עשויות מקלות עץ אותם ראה אצל נשים בדוויות שחבצו את חלב עדריהם.למקרא זיהוי זה התקוממה כמעט כל הקהילה הארכיאולוגית בדחייה מוחלטת. השם שהציע :"מחבצה" נדחה בשאט נפש. כילדה קטנה ,האזנתי במשך חודשים ארוכים לדיונים אינסופיים במחבצה. לאט לאט התברר שבלתי אפשרי לאחסן יין בכלי כזה ואין זה הגיוני להחזיק בו מים ,לעומת זאת קל ונוח לתלותו ולטלטלו לצורכי חביצה. לעומת זאת התברר כבר אז עד כמה נתפס אבי כ-אאוטסיידר בחוגי הארכיאולוגיה.

בשנת 1940,נפגשו הורי לראשונה.איני יודעת איך והיכן נפגשו, אך בית סבתי צביה קפלן ברחוב בן-יהודה פינת רחוב בוגרשוב קרוב למדי לבית סבי וסבתי נפתלי ורבקה ריטר ברחוב שלום-עליכם 44 א'.שני הבתים עדיין עומדים על תילם (2012). אמי ,חיה ריטר, נולדה במוסקבה ב-13.9.21 ,צעירה מאבי בעשר שנים. כשהכירה את אבי הייתה בוגרת טרייה של הגימנסיה "הרצליה". הם נישאו ב-10.9.40 בבני-ברק בביתו של הרב לנדא. הוא השיא אותם ללא ידיעת הוריהם וללא חגיגה או מסיבה. הורי אמי היו טרודים בפינוי הריסות ההפגזה האיטלקית על תל-אביב שהפתיעה את התושבים יום קודם לכן, ב-9.9.40.הקומה השלישית של הבית השכן נפלה על הקומה השנייה של בית ריטר והרסה אותה כליל. נס נעשה להם שאף אחד מבני המשפחה לא שהה בחדרי השינה באותה עת. נראה שאמי הייתה שרויה בריב עם הוריה, ובמיוחד עם אביה שמנע ממנה ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית (היא הצטיינה מאוד בלימודיה בגימנסיה). הוא רצה שתלמד פקידות. לכן השתמשה בהזדמנות זו לעזוב את הבית ללא ויכוחים והקדימה את המאוחר. לשאלת הרב מי הוריה והיכן הם ,ענתה שהוריה חולים.אמי טענה שבתור הינומה זרקה עליה הרבנית מפת שולחן והיא מעדה כמה פעמים במשך הטקס! כמה חודשים לאחר מכן נישאה אחותה של אמי,יעל, לחיים יוסמן (לימים:פלג) שעלה מריגה,לטוויה. חגיגת הנישואין נערכה בקפה "אואזיס" ברמת-גן והרב שהשיא את דודתי היה לא אחר מאשר הרב לנדא.בראותו את אמי אמר לה: "חולים,הא?!"

אני,בתם היחידה, נולדתי ב-17.8.1941 . גרנו בדירת שני חדרים ומרפסת,בדמי מפתח ברחוב שלום-עליכם 52 ,בקומה ב'.הבית קיים עד היום ׁ(ׁ2012ׁ)ונמצא מרחק מטרים ספורים מבית ריטר.

עם קום המדינה החליט אבי באופן מפתיע לנטוש את הנדסת הבניין ולהפוך לארכיאולוג מן המניין.במקום לעשות את המתבקש ולעבור עם משפחתו לירושלים שהייתה אז המרכז הארכיאולוגי היחיד בארץ (מחלקת העתיקות במשרד החינוך והאוניברסיטה היחידה בארץ היו בירושלים), ניסה בכל כוחו למצוא את ייעודו ומחייתו בתל-אביב. אתרי עתיקות רבים התגלו אחרי מלחמת העצמאות,תוך כדי תנופת הבנייה בעיר, לכן חשב להקים מוסד ארכיאולוגי במסגרת עיריית תל-אביב.היה קשה עד בלתי אפשרי להתקבל אצל בכירי העירייה ולשכנעם בנחיצות הקמת מוסד כזה.הדבר היה כורך,כמובן, בהקצאת תקציבים והנושא עצמו היה זר לגמרי לאנשי העירייה ומרוחק מהעניינים בהם עסקו. אבי הגיע,בסופו של דבר, לראש העיר,ישראל רוקח, שהבין את חשיבות הרעיון והגיע להסכם עם ד"ר שמואל יבין,מנהל מחלקת העתיקות, בדבר שיתוף פעולה בגילוי מסודר של אתרים קדומים ובהקמת "מוזיאון נאה ורפרזנטטיבי"(20) לממצאים. אבי מונה לארכיאולוג העירוני של תל-אביב, תואר ראשון ואחרון מסוגו,ומתחילת 1950 החל לעסוק במחקר הארכיאולוגי של איזור תל-אביב-יפו.

דוגמה לחוסר ההבנה של אנשי העירייה בנושא הארכיאולוגיה, אפשר למצוא בעובדה שהממונה הישיר על אבי היה חיים אלפרין,מנהל מחלקת נכסי העירייה ,שוטר לשעבר ללא הבנה או רקע בארכיאולוגיה.

באותה תקופה,בתחילת שנות החמישים,החל אבי בכתיבת עבודת הדוקטורט ,שנסבה על חמישה אתרים פרה-היסטוריים שחפר וחקר במסגרת עבודתו בעירייה ובעת ובעונה אחת החל גם בבניית בית המשפחה בשכונת תל-ברוך. הבנייה החלה בשנת 1951 ,נמשכה יותר משנתיים, ונתקלה בקשיים מרובים. בגלל מלחמת העצמאות נפסק ייצור המלט בארץ. כמויות קטנות באיכות ירודה הובאו באניות מחו"ל והוקצבו תמורת תלושים,ממש כמו המזון.בנוסף לכך היו עיכובים מחמת חסרון כיס.

המגרש המקורי עליו התעתד אבי לבנות בית ,על גבעה ברמת-השרון(אז מושבה קטנה ודי מרוחקת מתל-אביב) נרכש בחכירה על-ידי סבתי צביה, אם אבי. היא נתנה אותו במתנה לאבי.אולם,כשרצה להתחיל לבנות במקום, הודיעו לו אנשי קק"ל שהקרקע מיועדת לבניית מגדל מים. מר טייבר, סוכן הקרקעות של הקרן הקיימת הציע לו לבחור מגרש בתל-ברוך.אבי בחן את המגרשים ונוכח לדעת שברחוב 815 פינת רחוב 816 ישנו מגרש של מעט פחות מדונם וחצי. אקדים ואומר שכל מגרשי קק"ל שהוחכרו אז לבנייה צמודת קרקע,חויבו בקיר משותף ושטחם היה חצי דונם.קק"ל התקשתה לחלק מגרש זה.הברירה הייתה שני מגרשים גדולים מאוד ללא קיר משותף, או ארבעה מגרשים ,כלומר,שני זוגות צמודי קיר וקטנים מאוד.אבי הציע לחלק את החלקה ל-שלושה מגרשים ללא קיר משותף,אך קטנים רק במעט מחצי דונם והצעתו התקבלה. הוא חכר את המגרש הפינתי.

בדצמבר 1953,בחנוכה, עברנו לגור בביתנו הנוכחי שבתל-ברוך. השכונה נוסדה בשנת 1947 על-ידי יוצאי שכונות בדרום תל-אביב שעלו לארץ לפני מלחמת העצמאות. זו הייתה שכונה קטנטונת וכולה חמש שורות בתים דו-משפחתיים קטנים לאורך שלושה רחובות קצרים. הבתים נבנו על אדמות קק"ל. בשנת 1949 עלו לארץ מרבית יהודי בולגריה . החלק הצפוני של תל-ברוך , מעבר לרחוב קק"ל  ושנקרא אז "השיכון החדש" נבנה עבורם. המגרש עליו בנה אבי שייך לקבוצת מגרשים ממזרח ומצפון ל"שיכון הישן" ) הכוונה לחלקם הצפוני של הרחובות:אוגרית ואופיר וכן הרחובות :עמרי ,מבצע קדש, שניר וחצור) שהוקצתה לחוכרים פרטיים בין השנים   1950ל-1952.

למרות היותה חלק מתל-אביב ,לא היה לשכונה קשר ישיר עם העיר.כביש התערוכה ודרך נמיר עדיין לא נסללו. האוטובוסים נסעו דרך רחוב אבא הלל ברמת-גן ומשם לתחנה המרכזית הישנה או למרכז תל-אביב (סביבת בניין "אל-על").הנסיעה ארכה כשעה, ואוטובוס הגיע במקרה הטוב,פעם בשעה.

בגלל המחסור במזון והקיצוב החמור, התירה הממשלה לגדל בחצרות הבתים שבפרברים עופות, ירקות ופירות ואפילו עודדה גידול עיזים.

אבי, שהיה עסוק מאוד כארכיאולוג העירוני ,מצא זמן לעבד בעצמו את אדמת ה"נזאז" (חימר שחור כבד) ולגדל עליה תלתן עבור העופות,כחמש עשרה מטילות ותרנגול אימתני אחד. הוא בנה לול קטן מתחת למדרגות המובילות לדירה )שכחתי לציין שהבית ניצב כולו על עמודים). הוא גידר את מה שהיום הוא משטח חבלי הכביסה,ובנה בתוכו בריכת בטון עם סידור לניקוז המים עבור שלושה האווזים התוקפניים, זוג תרנגולי הודו ועוד שלושה ברווזים שדלדולים אדומים בלטו מעל למקוריהם.כל אלה לנו במחסן שמתחת לקומה השנייה ,בין העמודים, והידסו בשיירה יומיומית  אל החצר הסגורה שלהם כשאבי מהלך מאחוריהם ובידו מקל ,על מנת לכוונם למקום הנכון.כל ערב חזר המחזה על עצמו בכיוון ההפוך.המחסן התמלא לשלשת וסירחון. העופות הואכלו בלחם ישן שהושרה,נסחט, ופורר בידיים ,ובסובין שעורבב עם נוזל מיוחד שהכיל ויטמינים ומינרלים. בגלל גלי גניבות של ציוד ועופות מחצר הבית ,גידר אותה אבי במו ידיו .הוא הביא מהכלביה העירונית כלבה כנענית מרושעת יפהפייה שנקראה "ושתי" ובנה לה מלונה מרווחת.   אמי,שלא גידלה בעלי חיים מימיה ,למדה לטפל היטב בעופות ששיפרו את חיינו עד שלא נזקקנו לאבקת הביצים הדוחה שניתנה במשורה.כמו-כן הצליחה להדגיר כמה מן התרנגולות ולגדל אפרוחים.

ברצוני להעיר:יתכן שהמעברים בהם אני מדלגת בין חייו האישיים של אבי לחייו המקצועיים נראים חדים, אולם סדר הכתיבה הוא כרונולוגי ולכן אעבור עתה לרשימה המתארת את עיקר עבודתו המקצועית של אבי בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים.הרשימה נכתבה על-ידי בן דודי ,פרופסור רם גופנא. היא תורגמה על ידי מאנגלית . לא כללתי כאן קטע בן שלוש שורות מסוף המאמר,מראי מקומות ורשימה ביבליוגרפית.

יעקב קפלן ותרבות ואדי רבה: הגילוי והחיפוש אחר מקורותיו.

 יעקב קפלן (1911-1989),בא לארץ בגיל שלוש והשתייך לדור הראשון של ארכיאולוגים שגדלו והתחנכו כאן. לארכיאולוגיה הגיע לגמרי במקרה.במקצועו היה מהנדס אזרחי.כרבים מחבריו למקצוע בישראל, חפר קפלן בכל אתר שנקרה בדרכו. חפירותיו השתייכו לתקופות שונות, "מתקופת האבן לנצרות" כשם אחד מספריו של אולברייט, ואפשר להוסיף:"עד האיסלם" מאחר שניהל חפירות חשובות באתרים מתקופה זו ברמלה.

מה גרם לד"ר קפלן לתרום תרומה כה ייחודית לחקר הקרמיקה מן התקופות הנאוליתית והכלקוליתית בתחילת שנות החמישים?

ההתחלה הייתה סדרת חפירות הצלה באתרים מתקופות שונות בצפונה המתפתח של תל-אביב בינואר 1950. בנקודה זו החלה עבודת חייו: הארכיאולוגיה של אזור תל-אביב-יפו ואגן הניקוז של הירקון ,ששיאה היה החפירות בתל יפו. תוך כדי חפירה באחד האתרים הראשונים ברחוב שנקרא אז רחוב הבשן (עכשיו: בודנהיימר),נתקל קפלן בשרידים של תרבות פרוטו היסטורית לא מוכרת שהתגלתה מעל שרידים נאוליתיים קדומים יותר, המאופיינים בקרמיקה ירמוקית. שרידים קדומים אלה היו ידועים מחפירתו של שטקליס בשער הגולן. מעל היחידה הבלתי מוכרת היו שרידי ישוב מתקופת הברונזה הקדומה I.באוסף הקרמיקה של היחידה הלא מוכרת ,נמצאו חרסים שכיום אפשר לסווגם כ-Dark Faced Burnished Ware (DFBW). קפלן התקשה לזהות את שרידי תרבות זו,וגם התייעצויות עם חברים למקצוע מנוסים ממנו לא סייעו בזיהוי.

ב-1952,במהלך סיור לאורכו של ואדי רבה, אחד מיובלי הירקון,שם קפלן לב לתילי עפר קטנים שנדחפו אל פני השטח על-ידי חפרפרות והכילו פיח ואפר מעורבים בחרסים קטנטנים בעלי מאפיינים נאוליתים/כלקוליתים.מאוחר יותר באותה שנה, כאשר חפר במקום, מצא קפלן שוב את הקרמיקה הנקראת כיום :DFBW, שפגש לראשונה ברחוב הבשן.הפעם נמצאה קרמיקה זו במצב שכבתי ברור: בין שכבה ירמוקית ויריחו IX לבין שכבות ע'סוליות. עובדה זו אפשרה לו לקבוע את הכרונולוגיה היחסית של הישות התרבותית הפרוטו היסטורית הבלתי מוכרת שקרא לה תרבות כלקוליתית קדומה/ואדי רבה. מכאן ואילך, החל קפלן במעקב אחר תפוצתה ומקורותיה של תרבות ואדי רבה :

תאריך החפירות                                           ציוני דרך במחקר

1950-1951                                               התגלית הראשונה-רחוב הבשן

1952                                                        חפירת אתר ואדי רבה;הענקת שם וקביעת תאריך

                                                                התרבות ברצף הנאוליתי/כלקוליתי.

1955                                                        חפירות בתלוליות בטאשי (ליד נחל שורק) –אימות

                                                                נוסף של הכרונולוגיה היחסית.

1957/1962                                              חפירות כפר גלעדי- חיפוש שלא עלה יפה אחר

                                                              תרבות ואדי רבה.

1966                                                       עין ג'רבה-קפלן מגבש את תפיסת תרבות ואדי רבה

                                                               כתרבות כלקוליתית קדומה.

כתיבת עבודת הדוקטורט של קפלן הושלמה בשנת 1954 והיא הוגשה לסנט האוניברסיטה העברית בירושלים. בעבודה זו הוצגו תוצאות חפירות בחמישה אתרים נאוליתים/כלקוליתים בתל-אביב וסביבתה.

עבודתו באתרים פרוטוהסטוריים, ובמיוחד מחקריו בקרמיקה הנאוליתית והכלקוליתית היו מלאי השראה ומקוריות.כמו כן עזרו לו מיומנותו הטכנית כמהנדס והאינסטינקט החד לתצפית סטרטיגרפית (שכבות הקרקע).

 על מסלול תרבות ואדי רבה:

עברו כחמישים שנה (נראה לי שרם כתב רשימה זו לפני כשתים-עשרה שנים-ד.ב.2012) מן התגלית הראשונה של תרבות ואדי רבה על-ידי ד"ר קפלן  ומן האישור הסופי של הגדרתו אותה כתרבות- בתלוליות בטאשי הנמצאות בנקודה הדרומית ביותר של איזור תפוצתה במישור החוף .

למן הגילויים הראשונים החל ד"ר קפלן לחפש אחר מקורותיה של תרבות זו, תוך שימוש בגישה השוואתית מבוססת היטב.הוא עקב אחרי מקורות אלה בשנות החמישים והשישים מן הדרום ועד הצפון במשך חמש עשרה שנה. הוא רצה לבסס את דעתו בדבר מקור ח'לפי צפוני, והיה על סף גילוי נקודת הקשר המבוקשת בחפירות שערך בכפר גלעדי שבעמק הירדן העליון. כיום אנו יודעים ,הודות לחפירות של רשות העתיקות בניהולו של נמרוד גצוב (1996-1997)שלו חפר קפלן בקיבוץ הגושרים ולא בכפר גלעדי,היה מגיע לקשר אותו חיפש. כזו היא האירוניה של תגליות ארכיאולוגיות: התגלית הראשונה קרתה בנקודה הדרומית ביותר,בעוד שהחוליה הצפונית החיונית לאישור מקורה של תרבות ואדי רבה לא נמצאה בכפר גלעדי ,ולמרבה הצער נפטר  קפלן לפני שאפשר היה לאשר את דיעותיו.

לאור התמונה המצטיירת כיום, אין אנו יכולים שלא להעריץ את  קפלן על הישגיו.זיהויו את תרבות ואדי רבה קרה בשנות החמישים- תקופת חידושו של המחקר הפרהיסטורי לאחר ניתוק גמור בזמן מלחמת העולם השניה.המחקר המתחדש הובל על-ידי חוקר הפרהיסטוריה הוותיק משה שטקליס (חפירות שער הגולן) וז'אן פרו,יורשו של החוקר הצרפתי רנה נוויל (התרבות הכלקוליתית בבאר-שבע). בתחילת שנות החמישים חודש גם מחקר התקופות הפרוטו הסטוריות בצפון מסופוטמיה,במיוחד חקר מה שגורדון צ'יילד כינה "המהפכה הנאוליתית". הדמות המרכזית במחקר צפון מסופוטמיה היה רוברט בריידווד ורישומה של עבודתו הגיע לקהילה הארכיאולוגית הקטנה בישראל. "המהפכה הנאוליתית" הפכה לעניין עיקרי בקרב הארכיאולוגים הישראלים ושאלת תחילת הציוויליזציה במזרח התיכון הייתה באופנה. כל חוקר ראוי לשמו בארכיאולוגיה של אותן השנים ,ניסה להתמודד עם הנתונים המועטים החדשים על תרבויות הפרהיסטוריה המאוחרת של ארץ ישראל.עם עליית מפלס ההתרגשות, נערך בירושלים סימפוזיון (בסגנון אותם ימים) בשם   "התרבויות הנאוליתיות של ארץ ישראל". הסימפוזיון התקיים בירושלים בחורף 1952 על-ידי החברה לחקירת א"י ועתיקותיה.ממצאי הסימפוזיון פורסמו באחת מחוברותיה. בין הנוכחים היו:בנימין מזר,ז'אן פרו,רות עמירן ושמואל ייבין. דבריהם הופיעו בחוברת.משתתפים אחרים שדבריהם לא הופיעו בה היו  עמנואל בן-דור,נחמן אביגד,מיכאל אבי יונה,משה דותן,יעקב קפלן ואחרים.רשימת שמות זו מדגימה את האווירה בה עבד קפלן כחוקר צעיר,אווירה שבה נחשב במידה מסוימת לזר (outsider).

ארכיאולוגים ישראלים התייחסו אל חדירותיו הבלתי צפויות של קפלן למחקר הפרוטוהסטורי בספקנות אם לא גרוע מזה.ניתן למצוא אירוניה נוספת בספרה של רות עמירן: "הקרמיקה הקדומה של ארץ ישראל", שיצא לאור בעברית בשנת 1963 ובאנגלית בשנת 1969. בספר זה, שהפך לספר לימוד חשוב ולספר התייחסות למחקרי הקרמיקה באזורנו,לא נזכרת תרבות ואדי רבה כלל. היא אינה נזכרת בשמה או כישות תרבותית עצמאית,למרות שתוארה על-ידי קפלן שתים-עשרה שנים קודם לכן והוכרה בחו"ל על-ידי רייט וקירקברייד.

בפרסום מוקדם של חפירותיו במנחתה בין השנים 1962-1967,היה ז'אן פרו הראשון בממסד הארכיאולוגי שהשתמש במונח "ואדי רבה" כפי שנקבע על-ידי קפלן ומאז "הוכשרה" תרבות זו בספרות הארכיאולוגית.

מינוח:

קפלן ראה את תרבות ואדי רבה ככלקוליתית קדומה (וכלל את שתי המילים האחרונות בשמה)-ולא כנאוליתית מאוחרת, כפי שכמה חוקרים חושבים כיום.קפלן חש שהקפיצה בסקאלה בין התרבות הירמוקית לתרבות ואדי רבה הכשירה את ואדי רבה לעמוד יחד עם התרבות הע'סולית- כלקוליתית הגדולה והמאוחרת יותר.אחרים  הולכים בעקבותיו ,(ראה למשל :גופנא ושדה, 1988-1989,והחוקר הצעיר גרפינקל 1993).הדיון נמשך גם כיום.כמה גישות נבחנות,אך החוקרים עדיין לא הגיעו להסכמה כללית.

בסכמנו מחווה זו להשגיו של יעקב קפלן, אנו מוקירים עמית למקצוע אשר כחוקר צעיר בשולי הממסד הארכיאולוגי המקומי ניחן באינטואיציה ובמיומנות .תכונות אלו עזרו לו לגלות ישות תרבותית חשובה ביותר שהתקיימה בארצנו באלף החמישי לפנה"ס,לקבוע את הכרונולוגיה היחסית שלה ,את השראתה של התרבות הח'לפית עליה ולאפיין את הטיפולוגיה של הקרמיקה שלה. כל אלה נשארו בתוקפם עד היום.

                                             _______________________

מאמר זה נכתב כנראה כדברי פתיחה לאחד מספריו של רם ואני מודעת לעובדה שהוא מכיל מידע ומונחים שאינם ידועים לקורא המצוי ;עם זאת הוא משקף נאמנה את אותו חלק בדמותו של אבי שאיני יודעתמספיק כדי לכתוב עליו.