הפוטו מונט'ז הראשון - הרצל והיקסר - התמונה שלא צולמה

אחד האירועים המביכים במסגרת ביקורו של בניימין זאב הרצל בארץ ישראל ופגישתו עם הקיסר וילהלם השני, היתה סביב התמונה של השניים שפורסמה ולאחר שנים הסתבר כי חוברה משני צילומים נפרדים. אולי הפוטו מונטז' הראשון.

בהמשך הכתבה, קטע מיומנו של הרצל המביא את חלקו של סיפור המעשה. העובדות בו שבבוקרו של ה-28 באוקטובר 1898 יצא הרצל ממלון קמיניץ, ברחוב בוסטרוס ביפו (כיום רחוב רזיאל), לעבר מקווה ישראל. לפגוש שם את משלחת הקיסר, שיצא אותה שעה, רכוב על סוסו, ממלונו של הברון יוסטינוב בשכונה האמריקאית טמפלרית הסמוכה.

הרצל, מלווה בן היתר על ידי עוזרו דוד ולפסון, נרגש היה לפגוש את הקיסר בכניסה למקווה שם התקיימה לקיסר קבלת פנים חגיגית. אך מסתבר שוולפסון היה נרגש יותר. הוא הוציא מתיקו מצלמת קודאק גדולה, אחת הראשונות שיוצרו וצילם את  לחיצת היד בין הקיסר שעל הסוס והרצל. אולם הסתבר כי וולפסון פספס. את הקיסר הוא אכן צילם, אך בתמונה שפותחה לאחר מכן ביפו, הסתבר כי ניראה בה רק קצה סנדליו של הרצל. תמונה נוספת שצולמה היתה שרופה.

לאחר שהתבררה הפשלה הגדולה, וולפסון לא ויתר. הוא ביקש מהרצל לעמוד על גג מלון קמיניץ ביפו וצילם את הרצל באותם בגדים שהיה בפגישה המזדמנת עם הקיסר כשכובע השעם בידו. מאוחר יותר חיבר הצלם היפואי את שתי התמונות לתמונה אחת שפוצה לכל הקהילות היהודיות בעולם להוכחת המפגש בן הקיסר מלך העולם לבניימין זאב הרצל, מלך היהודים. כמה שנים  לאחר מכן התבררה הפשלה השנייה - הגדולה יותר.

להלן הקטע מיומנו של הרצל

מקווה ישראל 28 באוקטובר

אתמול השכם בבוקר יצאתי למקווה ישראל. הייתי כבר חולה, אבל במאמץ זקפתי קומה. מראה החניכים ליד המכשירים החקלאיים היה יפה מאוד. בקרב הסקרנים היו גם האדמיניסטרטורים הרוטשילדיים הזחוחים.

למנהל נייגו אמרתי שאציג אותו בפני הקיסר, אם זה יזהה אותי ויפנה אלי. נייגו ביקשני לוותר על כך, שהרי זה יתפרש כהפגנה ציונית וזה עלול להזיק לו. אני אורח של "מקווה" ולא עלי אפוא להציג לפניו את המנהל. זו היתה, למעשה, נזיפה קלה, שלא עוררה בי רוגז על האיש הזה, החביב בדרך כלל.

בשעה תשע בישרה תכונה של ערב רב ססגוני של פושטי יד נשים וטף ערביים ופרשים שמילאו את הכביש, את התקרבות השיירה המלכותית. רוכבים טורקיים חמורי סבר פרצו ברסנים משולחים, ברובים מאיימים ובמבטים מאיימים עוד יותר לכל עבר. אחריהם פרש, החלוץ של הקיסר. והנה בתוך קבוצת אנשים אפורה ובה כמה גברות, הוא עצמו. סימנתי למקהלת התלמידים של מקווה להתחיל בשירת מנגינת Heil Dir im Siegerkranz . אני עמדתי בצד אחת המחרשות, כשכובע השעם בידי.

הקיסר הבחין בי עוד ממרחק. הוא התנער במקצת; הוביל את סוסו לעברי - ועצר מולי. צעדתי שני צעדים קדימה, וכשהתכופף לעבר צווארו של הסוס והושיט לי את ידו, צעדתי קרוב-קרוב לעבר סוסו, הושטתי את ידי כלפי מעלה ועמדתי לפניו בגילוי ראש. הוא צחק ועיניו האדנותיות ברקו אלי: "מה שלומך?" , "תודה, הוד מלכותו. אני תר את הארץ. איך עברה עליך נסיעתך עד עתה, הוד מלכותך?" הוא מצמץ בחוזקה בעיניו. "חם מאוד. אבל לארץ יש עתיד." "לפי שעה היא עוד חולה", אמרתי. "מים היא צריכה, הרבה מים!" אמר מגבוה. "כן, הוד מלכותו, התקנת תיעול בממדים גדולים". הוא חזר ואמר: "זו ארץ של העתיד"... אולי אמר עוד דברים שנמחקו מזכרוני, שהרי הוא עצר ושוחח אתי כמה דקות. אחר כך שב והושיט את ידו אלי, בכפיפה, ושעט לדרכו. גם הקיסרית התקדמה מעט לעברי, נענעה לי בראשה וחייכה אלי. אחר כך החלה השיירה הקיסרית לנוע לצלילי קולות הילדים השרים את ההמנון. על פני קהל המתבוננים במקווה-ישראל ניכרה תדהמה. היו ששאלו מי זה היה. לא רצו להאמין שזה היה הקיסר. האדמינסטרטורים הרוטשילדיים צפו במחזה בחשד ובמורת רוח.

וולפסון, הנשמה הטובה, צילם שני צילומים מהירים של המחזה. כך, לפחות, נדמה היה לו. הוא טפף בגאווה על הקודאק שלו. "את לוח הצילום לא אתן לאיש אף בעבור עשרת אלפים מרקים". ואולם כשהגענו אל הצלם ביפו וביקשנו לפתח את לוח-הצילום, התברר שבצילום הראשון ראו רק צל של דמותו של הקיסר ואת רגלו השמאלית; הלוח השני היה מקולקל כולו.